שנת 96

שנת 96'. כיתה ט' במוסד החינוכי "גלבוע", על מדשאות קיבוץ בית אלפא. פעם בשבוע אני פוקדת את חדרה שליועצת ביה"ס. בכל פעם אני מקדימה מעט ופוגשת כאילו בפעם הראשונה את הדפים המודפסים על דלתה.כאילו בפעם הראשונה אני קוראת את השורות הקצרות המודפסות זו תחת זו, "בגרמניה לקחו תחילה את הקומוניסטים,ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט..." יותר מעשר שנים חלפו ו"פזמון ליקינטון" התחלף בשירת ה"הון שלטון". סטיקר מתקלף "מושחתים נמאסתם" תראה אולי על פגוש של סובארו ישנה בדרך לירושלים, ומי שרוצה למחות פשוט צועק "שחיתות". אוי השחיתות. לא חברים, תמצות זה לא מקור הבעיה שלנו, בדיוק להיפך. יכולתי להרגיש את זה בעצרת שהתקיימה בכיכר אחרי מלחמת לבנון השנייה. מוקפת בימנים, שמאלנים, לפחות ארבע אמהות וחמישה מילואימניקים, כתומים ושאר
אנשים צבעוניים, שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן? לכל אחד מהסובבים אותי היתה בוודאי תשובה אחרת, אבל אם יש הזדמנות לצעוק, ויש כותל חילוני, שחוסך את הנסיעה לירושלים אז למה לא. ואם אפשר לצעוק "השחיתות" אז למה לא? כשנותנים לך דו"ח על חניה באדום בזמן שכשהחנית את רכבך המדרכה עוד היתה צבועה כחול-לבן זו לא שחיתות. גם לא כשהמשטרה מבוששת להגיע לביתך לאחר שנפרץ. להגיד שזו שחיתות זה כמו לקרוא לילדה קטנה שזורקת את המוצץ ממיטתה שוב ושוב לפני שנתה - מושחתת. משתינים עליך, שמים עליך זין, אבל זו לא שחיתות, אז מה? במקום בו מזיינים אותך תמצא גם שחיתות. למה? כי נתת ת'תחת. כי בדרך לביתך, לפני שבכלל העלית בדעתך שהוא נפרץ, עברת את הכביש בנונשלנטיות כשהרמזור אדום, השלכת סיגריה על הרצפה כי קר, ובא לך להכניס את הידיים לכיסים, ואת כוס הקפה הריקה, שקנית לדרך, הנחת על תיבת דואר סתם כי לא היה פח. ואם לא אתה אז זה שלידך, אבל לא אמרת לו כלום.
ראיתם "הזייפנים"? בוהמיין זייפן נאסר ע"י הגרמנים ונשלח למחנה ריכוז. הוא מצורף ע"י הנאצים למבצע זיוף ענק, שמטרתו לסייע במימון המשך המלחמה. לקראת סוף הסרט, כשהצלחת המבצע מוטלת בספק נפגש האסיר עם מפקד המבצע ומבטיח לו את הצלחתו תמורת תרופות לחברו למחנה. הנאצי משיב לו משהו בסגנון "אתם היהודים יודעים לעשות עסקה טובה בכל מצב". פתאום, בשנייה, הרגשתי שיש לי מסורת, יש תרבות שהמדינה הזו מושתת עליה, ערכים מיובאים עם חותמת, שאינם רכים בשנים כמו ארצנו הקטנטונת. זיוף, מרמה, הפרת אמונים. אנחנו טובים בזה, חלקנו. וחלקנו לא מרימים את הקול כי אנחנו לא קומוניסטים.
שנת 96. שוב הקדמתי לחדר היועצת. עיני נעות בין תרשימים על קיום יחסים ללא אמצעי מניעה לבין שיר אחד שתלוי על הדלת. אני קוראת ברפרוף עד השורה האחרונה, "ואז הם לקחו אותי, אך באותה העת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."

מאת: גיתית צין

פוסטר - אסף יוגב

תמונות - מאיה בריל

תמונות - מאיה בריל

תמונות - חגי סוויסה

תמונות - ליעד וינקלר

זה לא סקורסזה

לא משנה כמה נרצה, בהיבט אחד חשוב מאוד, לעולם לא נוכל להיות כמו אמריקה. אני יודע שזה בטח ישמע סופר פלצני להגיד את זה, אבל סתם להעתיק כל מה שנראה לנו שעובד באמריקה לא בהכרח יעבוד כאן. אני לא מתכוון לתוכניות רילאטי, טרנדים של אוכל או אופנה או שיח פוליטיקלי קורקט שאנחנו אוהבים לחשוב שרלוונטי לגבינו. אני מתכוון לכלכלה. אנחנו לא יכולים להיות שוק חופשי כמו באמריקה כי כל דבר שיהיה פתוח לתחרות בארץ, יקבע מראש בין כמה משפחות בודדות שגם ככה שולטות בכל המדינה. בניגוד לארה“ב, שבה יש מאות מיליונרים ומיליארדים השולטים באלפי חברות המתחרות זו בזו, לנו יש 15 משפחות, פחות או יותר, שכבר מזמן סגרו ביניהם מי אחראי על מה פה בשכונה. הצרה היא שפיסת המידע השחוקה הזו מובילה לבעיה יותר גדולה. כל עובד ציבור, ובמיוחד הבכירים שבהם, יודע שברגע שהוא יסיים את תפקידו ויצא לשוק הפרטי הוא יעבוד בשביל אחת מאותן המשפחות. מאלוף פיקוד מרכז לראש אגף תקציבים באוצר, אף אחד לא ירצה לעשות משהו שירגיז מישהו מאותן משפחות. פשוט מאוד כי מחר הם יהיה הבוסים החדשים שלו. הדרך מפה למכרזים מכורים, הוצאות מגוחכות ומיותרות של המדינה לטובת אותן משפחות ועוד עשרות דוגמאות לפגיעה באינטרס הציבורי היא קצרה מאוד ונעשתה כבר מזמן. אז הגענו למסקנה ששוק חופשי לא הולך פה כמו שתכננו, כי כמו שטל פרידמן היה אומר, ”פה זה קטן. זה לא סקורסזה“. אבל גם לפני 40 שנה, כשכל חברה בארץ כמעט הייתה בניהול ממשלתי מפא“יניקי הייתה בדיוק אותה מידה של שחיתות.
נדמה שהמסקנה היא ציטוט אחר - ”צריך להחליף את העם“.

מאת: אורי רומנו

שאיפות

יש דבר אחד ש מעולם לא הבנתי בכל הנוגע לשחיתות בישראל. איך מישהו מוכן להסתכן בהרשעה פלילית ואפילו במאסר בכדי להתמנות למנהל מחלקת תפאורה בעיריית רעננה, ראש מחלקת גינון במועצה אזורית אשכול, או אחראי תברואה ואיכ“ס (כן, זה השם האמיתי) בעמק יזרעאל. אני כמובן לא מזלזל באף אחד מהתפקידים הללו או באנשים העוסקים בהם ובוודאי לא טוען שהם מושחתים. אבל קשה לי לתאר שזה היה חלומו הרטוב של המינוי הפוליטי שיושב שם או בתפקיד אחר בסגנון. כשאנשים כמו עוזי כהן או צחי הנגבי מתהדרים בכמות החברים שהצליחו להציב במשרות ציבוריות שונות ומשונות, אני לא יכול שלא לתהות, מי בדיוק רצה להתמנות לזה. הסיכוי שאותו חבר מרכז הליכוד, או בן דודו המובטל, חלם מגיל צעיר להיות אחראי על השילוט או רישוי העסקים באיזו מועצה מקומית הוא, אם להתנסח בעדינות, שואף לאפס. אז נכון, לא כולנו עוסקים במהלך חיינו באיזו עבודה חלומית עם משכורת של 20 אלף ₪ בחודש, ונכון, מישהו צריך למלא את התפקידים האלה. אבל איך ישנם כל כך הרבה אנשים שהשאיפה שלהם היא כל עבודה שתאפשר להם לעשות ולחשוב עד כמה מעט שניתן. ובהתאם, מדי כל כמה חודשים אנו שומעים על איזו חברה ממשלתית שחצי מההנהלה שלה הם בני אותה משפחה (ברוכת הילדים כמובן) ולא מצליחים להבין למה ההפרטה לא עובדת בישראל, למה לכל כך הרבה עיריות ומועצות מקומיות יש כאלו גירעונות ולמה שום דבר לא מתפקד כמו שצריך בקומבינה הזאת שנקראת ישראל.
ההסבר הכי פשוט והגיוני לכמות האנשים החושקים באותן משרות מתחלק לשניים. א. התפקידים הציבוריים הנדחים האלה הם לרוב בעלי משכורות עתק שלא מפוכחות על ידי שום גורם, או שהגורם המפקח הוא הגיס של בעל התפקיד. ו-ב. המשרות האלו מאפשרות להם להמשיך ולהעניק משרות דומות לחבריהם. מה שמעניק להם כוח והשפעה רבה. תמיד יש מישהו שיהיה זקוק לאיזושהי עבודה, ותמיד יהיה לו דוד בעמדה יותר בכירה שישמח להחזיר לך על זה טובה. ואין דבר יותר חזק בארץ ממישהו שחייב לך טובה.

מאת: אורי רומנו

תלמדו מעופר

ב – 1977 נחשד שר הבינוי והשיכון אברהם עופר במעשי שחיתות בחברת ”שיכון עובדים“. עקב הלחץ הציבורי והמבוכה הרבה, החליט השר לנסוע לחוף תל ברוך שם התאבד במכוניתו על ידי ירייה בראשו. 30 שנה אחרי, הואשם שר האוצר אברהם הירשזון בקבלת מזוודות מלאות בכסף אשר חלקו היה מיועד לעמותה העוסקת בהנצחת השואה. עקב הלחץ הציבורי והמבוכה הרבה עבר שר האוצר מתפקידו לשר ללא תיק. בלי תפקיד, אבל עם משכורת.
מבלי להישמע קלישאתי מדי, אי אפשר שלא לתהות מה השתנה בשלושת העשורים האחרונים, ששינה את תגובתו של שליח הציבור הממוצע להאשמות שחיתות. מפאניקה והתאבדות לפרישה נוחה ומרופדת לווילה ברמת אביב ג‘, כולל משכורת, והמתנה שקטה עד שכל ההאשמות יתמוססו לכדי ידיעה זניחה בעמוד האחרון של העיתון והחזרה לחיים הפוליטיים תיסלל מחדש. אומרים שכמות מקרי השחיתות, הדילים, הקומבינות והנפוטיזם לא השתנתה מקום המדינה, וככל הנראה זה גם נכון. מה שהשתנה הוא תגובת הציבור לאותם מקרים ותגובת הפוליטיקאים לתגובת הציבור. בכדי להיות באמת מוקע על ידי העיתונות והקהל, פוליטיקאי בימנו צריך להיות מואשם לפחות בגניבה פיזית של ארנק מניצולת שואה עיוורת או מואשם בחמישה ומעלה מקרי שחיתות במקביל. כל דבר פחות כבר לא ראוי להתייחסות תקשורתית. זה קטן עלינו.
גם ביבי וגם ברק נחקרו פעמים רבות במשטרה על חשדות כאלה ואחרים במהלך הקריירה הפוליטית שלהם. הם כמובן לא הורשעו בדבר וגם מכתבי האישום הם הצליחו להתחמק, אבל אף אחד לא יטען שאולי יש פגם במועמדים לראשות הממשלה שבילו יותר זמן במשרדי יאח“ה בבת-ים ממשרד ראש הממשלה בירושלים. לא יהיה מופרך לשער גם, שבשביל ישראלים רבים, הניקיון הציבורי כביכול שמשדרת ציפי לבני, אפילו מסמל איזושהי תמימות פוליטית. אם היא לא מושחתת אולי היא לא יודעת איך הדברים עובדים? האם אפשר לסמוך על מישהי כזו כראש ממשלה? על אריק שרון אפשר היה לסמוך. הוא היה מיומן בשחיתות. הוא מעולם לא עשה ולא ידע דבר, את כל חייו הכלכליים מסתבר, ניהלו בניו. גם העובדה שהוא אינו יכול לשמש כשר ביטחון לא מנעה ממנו לשמש כראש ממשלה. ולו הוא היה מתעורר מחר ורץ בבחירות הכלליות, הוא היה זוכה לרוב הגדול ביותר בהיסטוריה. תשאלו כל מינה צמח.
כמובן שגם הרשעה בפלילים לא מונעת מאיש בישראל להתמודד על תפקיד ציבורי. כל אחד מוזמן לבצע כל פשע שהוא מעוניין, לרצות את עונשו, להשתחרר, ולהתמנות למחרת לכל תפקיד בו יחפוץ. חוץ ממקרים של עבירות שיש עמם קלון. אז צריך לחכות כמה שנים. ממש מדינת משטרה אנחנו. אבל כל זה לא משנה, כי פוליטיקאים מושחתים תמיד ימצאו דרך להתמודד כל עוד אנחנו נמשיך להצביע בשבילם. רוב הישראלים יתלוננו כל השנה ובסופו של דבר יצביעו עבור מי שיבטיח לא לחלק את ירושלים. שלום חנוך אמר את זה הכי טוב, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם. לא צריך לצאת להפגנות ענק, פשוט להפסיק להצביע לאנשים שאנחנו יודעים שהם מושחתים. והם יודעים שאנחנו יודעים.
אני לא מבקש מנבחרי הציבור שלנו לחתוך את הורידים כל פעם שמועלה נגדם איזה חשד )למרות שאני לא אעצור אותם(. גם לא לשלול את זכות הבחירה לכל עבריין )כמו שנהוג בארה“ב(. אני רק מציע לכל העסקנים המדושנים שבקושי נדחסים לכיסאות העור של מליאת הכנסת – אם נתפסתם, לכו. תערכו הרצאות, תייעצו לחברות ביטחון, תעשו לביתכם, אבל אל תמשיכו לחזור כל בחירות מחדש ולהיות האופציה היחידה שלנו.
עם כל שאר הח“כים שחשבו שזה קל יותר מלהיות נגד בצבא נתמודד אחר כך.

מאת: אורי רומנו

ראש ממשלה עשיר

שחיתות. אפשר לכתוב על זה כל כך הרבה ביקורת, כל כך הרבה האשמות ותלונות וכל כך הרבה התבכינות.

אף אחד לא מדבר על פתרון! ולדעתי הוא הכי פשוט בעולם.

בבחירות הבאות אני אצביע למועמד הכי עשיר, כזה שכסף – ממש לא מעניין אותו. אחד כזה יש לו כבר מלא דירות בת"א, ולאחרונה רכש מספר איים בקריבים. רק אדם כזה, לא יהיה מושחת. בשביל מה לו?!

בבחירות האחרונות לראשות העיר שמחתי על ההזדמנות להחליף את האדם שניהל את עירי בבחור צעיר ושאפתן. אמרתי לעצמי, זמן אובמה, כן, אנחנו יכולים, שינויי עולמי ועוד כל מיני קלישאות אחרות. בנוסף חיזקה את עמדתי העובדה שלפני כמה שנים ראש עירי נאשם במספר פרשות שחיתות, שמועות על הטרדות, איומים ומכירת מכרזים. אין לי ספק שמעמדו הכלכלי גם צמח משמעותית בשנים האחרונות... לעזאזל, כנראה שמשלמים טוב לראש עיר.

בהזדמנות הראשונה, בארוחה משפחתית, מיהרתי להביע את דעותי וציפתי לתמיכה מלאה מהורי, שחינכו אותי לנקיון כפיים, לשמירה על החוק ועל כבוד האדם. אך אבי מיהר להכריז כי השנה הוא בוחר באותו ראש עיר מושחת. “זה שגנב?!" התרעמתי, “זה שמכר ושיחד?”. אבי ניסה להרגיע אותי ולהסביר כי הוא יודע על כל מעלליו של האדון. “מה שמפחיד אותי זה מה שאני עוד לא יודע, על המועמד השני" הוא אמר.

הבנתי שאבי הרים ידיים, ושהוא מעדיף ראש עיר כזה שהוא יודע עליו הכל, לא משנה כמה זה גרוע. עצם הידיעה מרגיעה אותו. ככה זה, נהפכנו לעם פרנואידי עם השנים וככזה אנחנו פוחדים משינוי אמיתי. לנו אין אובמה וגם לא יהיה. תמיד נעדיף את אותם אנשים...ביבי, אולמרט, ברק, ציפי, פואד, חבר הכנסת ההוא, שרת הזה... אותם אנשים, בכסאות שונים, בסגנונות שונים ותחת ססמאות שונות. לכל אחד מהם שק עצום של זבל על הגב. אם יבוא בחור חדש לשכונה, אחד כזה בלי שקים, כולנו נחשוש ממנו ישר וממה שהוא מסתיר.

אני מציע פתרון אחר מאבי. בוא נצביע למישהו עשיר!, כזה שאי אפשר לקנות – כי הוא ממש יקר. יותר מזה, אני אומר לעלות שת שכרם של חברי הכנסת מהכמה עשרות אלפים שהם עושים לכמה מיליונים. אולי ככה הם יפסיקו לחשוב על כסף ורווח אישי כל הזמן ויתחילו אשכרה לעשות משהו. אני מבטיח שאם כל ח"כ ירוויח עשרה מליון שקל בשנה + צ'ופרים נכבדים על הישגים מדיניים, תוך שנה אנחנו בשלום על כל האויבים שלנו, מחזיקים בכיף דרכון אירופאי ואפילו מסתובבים ברחובות בביטחה.

מאת: אסף יוגב

רעיון לפוסטר / רעות אשכנזי

הצעה לפוסטר / רעות אשכנזי

איורים / עמי נבו

הצעה לפוסטר / מיכל אור-עד

הצעה לפוסטר / עמי נבו

תמונות / מאיה בריל

תמונות / מאיה בריל

תמונות / מיכל אור עד

איורים מהכתה

מאה ארבעים מילה / ליעד וינקלר

-יש את הילד הזה בגן שתמיד לוקחים לו את הדובי, הוא מגיע לגן בסבבה שלו אוכל ארוחת בוקר, ואז בחצר, כשכולם משחקים, את כל מה שהוא משחק איתו, בא תמיד אותו ילד ולוקח אותו בכח.

כשהוא מתגלץ' במגלשה, הילד השני דחף אותו בסולם ועקף אותו, כשלקח דובי או טרקטור, הילד השני חטף לו אותו, כשהתנדנד בנדנדה, השני הפיל אותו והתנדנד.
בהתחלה הראשון היה בוכה וכואב על האובדנים אבל ככל שהתבגר הבין שיש עוד הרבה צעצועים בחצר וכולם יכולים לעניין אותו
מדי פעם הגננת או העוזרת היתה מתערבת ומענישה את הילד השני, לוקחת לו את הקינוח, או לא נותנת לו לשחק בחצר עם כולם.
כמה שזה מוזר, העונשים האלה רק מתסיסים את הילד השני להיטפל יותר לראשון ולהמשיך להציק לו.

לפעמים אני שואל את עצמי איזה ילד אנחנו? כחברה, כמדינה, איזה ילד היינו רוצים להיות? או אפילו כאיזה ילד העולם תופס אותנו?