מסכן נועם שליט...רק התהליך הפיסי שהגוף עובר...אומרים שצרות גורמות לשיער לבן, מעניין אם היו לו שערות לבנות לפני החטיפה. הקמטים שנוצרים מרוב דאגה, השחור מתחת לעניים וזה עוד בלי לדבר על ההשפעות הנפשיות. אני לא רוצה לחשוב על אבא שלי ומה היה קורה אם היו מודיעים לו שאחי נחטף. אבא שלי חולה לב, הוא עבר התקף לב אחד, שני צניתורים כושלים וניתוח מעקפים אחד. קשה לי להאמין שהוא היה שורד את זה.
השערות הלבנות הראשונות שהופיעו בשערה של אימי היו בתקופת שירותו של אחי בלבנון, אי שם בתחילת שנות ה 90; לילות בלי שינה, עייפות קיצונית,עצבים מתמדים ודיבור אין סופי על לרדת מהארץ חזרה לשוויץ .
אז מה עדיף? בן מת או בן שבוי?
השבי מפיח בנו תקווה כיוון שבשביל הסיכוי הקלוש שהילד עדיין חי אנחנו נעשה הכל, אבל מתי התקווה הופכת לתיסכול? מתי כבר רוצים רק לקבל תשובה? חי או מת? ואולי בכלל רוצים שיחזור מת?
בשבילו, בשבילנו, בשביל לא להיות ערים כל הלילה במחשבה על העינויים והסבל שהוא עבר, הל הצלקות הנפשיות שאף פעם לא יעברו? בשביל שניזכור אותו טוב, בריא, מחייך ושמח ושלא ניצטרך להחליף את הדימוי הקסום הזה בילד שבור, כפוף, בלי אור בעניים? בשביל לסגור סוף סוף את המעגל הזה שאולי אחרת לעולם לא יסגר? עם בן מת אפשר להמשיך הלאה, להשתקם, לחיות, אולי אפילו לשמוח יום אחד. עם בן שבוי אי אפשר.
מצד שני... מי זוכר שם של נופלים? מי זוכר מישהו שנפל במלחמת לבנון השניה? אפילו שני אלה, נו... גולד משהו ו...איך קראו לשני? אולי השבי עדיף, בשביל המורשת, הגבורה, שנוכל לספר לנכדים, שיהיה לנו תירוץ למרמור, לעייפות הכרונית, ליאוש ולאובדן רוח החיים.
אבא שלי לא היה שורד את זה בכל מקרה... מסכן נעם שליט...
No comments:
Post a Comment