עוד שנה

טוב אנשים... אני חייבת להודות שכל הדברים הקשורים לניהול בלוגים קצת גדולים עליי בינתיים.. אבל לא להילחץ אני אשתלט על זה בהמשך...
שיהיה לנו אחלה סמסטר

מחשבות על מלחמה / אסף יוגב

אוי... זה שוב מתחיל... איזה פחד!
ממש לא מתאים לי צו שמונה. זה לא עשה לי טוב במלחמה האחרונה. ממש לא.
בקיץ 2006 גרתי עם חברה שלי בבית הורי. הפלאפון שלי צילצל בארבע לפנות בוקר. מספר חסוי. שיט.
אני מעיר בעדינות ובנשיקות את חברה שלי ומספר לה שעוד שעתיים אני צריך להיות בנקודת איסוף, צריך להתחיל לחמש את הטנקים. את אותן דקות מותחות של לפנות בוקר אני לא אשכח לעולם, אפילו יותר משלושת השבועות הקשים שהגיעה בעיקבותיו. הרגשות באותו בוקר היו מעורבים: פחד, התרגשות, ציונות, דאגה לחברי שכבר גויסו, עצב ואפילו קצת שימחה – מהסוג של "הגיע הזמן שיקראו לכולנו לזיין אותם - עד הסוף".
בעודי ממלא את התיק הצבאי שלי בבגדים חמים, סיגריות, כלי גילוח, איפוד וממתקים, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפורים של אבא שלי על המלחמות בהן הוא השתתף. כמה מוטיבציה ונכונות הייתה להם, כמה כולם נלחמו בשביל ערכים, בשביל המדינה, בשביל העם הזה. כמה חונכתי לאהוב כל פרח, אבן ושביל במדינה הזאת.
מדינת ישראל נמצאת במלחמה בממוצע כל 6 שנים וניראה שהממוצא יורד בשנים האחרונות .וככה התחילה המלחמה הראשונה שלי בסטטיסטיקה (כניראה מתוך שלוש, או ארבע). והינה, רק שלוש שנים אחרי, שוב אני מוצא עצמי בסיטואציה דומה, בוהה שעות במסך הטלויזה, מזפזפ ללא הרף בין ערוצי החדשות בעולם ונחרד לגלות שאישרו צוי שמונה לעשרות אלפי מילואימניקים.
אני מודה, הפעם המחשבה הראשונה שלי הייתה "איך אני יוצא מזה" או "את מי צריך לשחד כדי לקבל איזה פטור". זה מזעזע, אני יודע, אבל מאז המלחמה האחרונה אני מרגיש לבד במערכה. אני וקומץ של פריירים שעדין רצים אלי קרב ומשאירים את כל מה שחשוב להם באמת, בבית.
הרוב הגדול של חברי כבר לא משרתים במילואים, חלקם מעולם לא התגייסו, חלקם נפצעו במלחמה האחרונה וחלקם שיקרו את דרכם אחוצה בדרך זו או אחרת. נישארנו רק אני וחבר אחד (ששוקם מהלם קרב לאחרונה).
כולם אומרים לי: “מה הבעיה לצאת אחי!?” ומתחילים להפיל עלי שלל רעיונות יצרתיים לצאת מהבאלגן:
"תבוא עם באנג לצו הבא ותגיד שאתה רוצה להתגייס למילואים אבל רק אם אתה יכול לשפצ"ר אותו לאפוד",
"תגיד שחמישה גברים ניסו לאנוס אותך באוהל של שפת הכנרת", “תגיד שהיית עם זונה ונקרע הקונדום ושיש חשש שאולי תפסת משהו...”. נשמע מאוד פטתי אבל כל אלו ועוד הן דרכים שעבדו לחברי שביקשו להשתחרר מהסיוט הזה שניקרא צו 8. לצערי אף אחד מהם – לא בשבילי, רק כיוון שאני פשוט לא יודע לשקר.
אז איך אני יוצא מזה?! אולי עם איזה צ'ק שמנמן למ"פ?, כרטיס זוגי פתוח לאירופה לקצינת קישור? אולי אבא שלי מכיר את המח"ט?! כנראה שאני לא אצא מזה, אולי בכל זאת דבק בי ערך או שניים.

אז למה בעצם ירדה לנו המוטיבציה כל כך? האם זה כיוון שהפסקנו לאהוב את הארץ הזאת כל כך? האם סוף סוף גילינו שאנחנו לא כזה "עם נבחר"? ואולי זה בכלל כי לא נותר כל כך על מה להילחם.

אני ממשיך לבהות בטלויזיה, מראים כתבה על מילואימניקים, כולם כמוני: לא מגולחים, מרושלים, נשואים ואבות צעירים, סטודנטים, קריירסטים, בחורים עם שאיפות, עם תוכנית. באופן מפתיע ובשונה ממני כולם מחוייכים, חדורי מוטיבציה, רוצים להילחם, מאמינים בסיבה, מאמינים בחברים שלהם ובשליחות. כמו אבא שלי מפעם.
אני חושב שגם הפעם, אם הפלאפון יצלצל, בשניה אחת קצרה, כמו כמופעל בקוד סודי, אתחזק.

מה קרה ב1995? / אסף יוגב

משנת 1996 עד היום ירדה מדינת ישראל ממקום 14 המכובד למקום 33 במדד השחיתות הבין-לאומי לפי עמותת שבי"ל (שקיפות בין-לאומית) העולמית ואני שואל את עצמי, מה היה ב 1995 שהיה כל כך טוב ומה הייתה נקודת התפנית שממנה החלה ההידרדרות כשנה לאחר מכן? מה קרה לנו?!
ובכן 1995 הייתה שנה מעניינת.
בתחילת השנה חוק הבריאות הממלכתי נכנס לתוקף, נוסד אירגון הסחר העולמי, מייקל ג'ורדן קימבק, הויקיפדיה הראשונה נפתחת, אהרן ברק התמנה לנשיאות בית המשפט העליון ודורית ביניש הושבעה לכהונת שופטת. בנוסף, רעידת אדמה גדולה הורגת אלפים בקובה וביפן ובארץ נהרגים בפיגועי התאבדות מעל שלושים אנשים. וואו, בטח יש עוד מלא דברים שקרו ב1995 שאני כבר לא זוכר, בטוח היה משהו, אפילו אם "זניח", שהיה לנקודה שממנה – הכל התדרדר. בפוליטיקה, בתרבות, באחדות, בסיכוי לשלום, במצב-רוח, בתקווה. אני פשוט כבר לא זוכר , מה קרה ב1995.

אני רק זוכר שב1996, ביבי עלה לשלטון.

אתה מושחת/מדינת קומבינה / אסף יוגב

כולנו מושחתים, בואו נודה בזה.
איזה אמא לא תחפש בקדחתנות את הילד שיצאה איתו בכיתה י', “זה נו, איך קוראים לו..שהתגיס למטכ"ל והיום הוא איזה אלוף מישנה", שהרי הוא זה שיוכל לעזור לבנה להתקבל לגיבוש או ללהקה הצבאית.
איזה בן אדם שפוי, לא ישתמש ב"ציפי, חברה שלי מהעבודה נו.... אז בעלה, רופא בבלינסון" כדי טיפה להקדים את התור שנקבע לו בעוד שלושה חודשים.
מחפש עבודה? אבא שלי מנכ"ל
רוצה להיכנס למועדון? אח של חבר שלי הוא הבעלים, בוא ניכנס מהצד.
משפץ דירה ועושים לך בעיות באישורים? בת אחותי היא מזכירה של אחד המהנדסים בעירייה.
תפסו אותך בעבירה? אין בעיה, מפכ"ל המשטרה, דלת מולי.
רוצה להתקבל למכללה? אישתי היא המזכירה של התורם הכי גדול שלהם! זה על שמו אפילו.
רוצה לא לפשוט את הרגל בטיפול עשרת-אלפים? סע למוסך של אבי בחדרה. תגיד לי שחיים שלח אותך.
ראיון עבודה למשרד פירסום גדול? בקטנה, חבר מהצבא תקציבאי בכיר שם.
מה?! אתם משלמים על הvod?! בעלי "ככה" עם היו"ר שלהם, הם משחקים גולף ביחד בשבתות.
ככה זה, במדינת הקומבינות מה שמתחיל למטה, עולה וצף מהר מאוד למעלה.
ח"כ רוצה להעביר חוק? אין בעיה! מכיר את ההוא ואת ההיא ואת אלו ואחרים והקרובים שלהם והמקורבים אליהם ואלו שתרמו להם. ככה, כמו שאתם "קונים" את המקום הטוב שלכם בתור לרופא, תמיד תזכרו שיש אי שם חולה שנדחק מקום אחד אחורה, ובדיוק כמו שבממשלה קונים מכל הבא ליד, תמיד מישהו, או משהו נדחק מקום אחד אחורה. ועכשיו תשאלו :”מי בתור?”.

ראש ממשלה עשיר / אסף יוגב

שחיתות. אפשר לכתוב על זה כל כך הרבה ביקורת, להאשים, להפגין ולהתבכיין.
אף אחד לא מדבר על פתרון הבעיה! ולדעתי הוא הכי פשוט בעולם.
בבחירות הבאות אני אצביע למועמד הכי עשיר, כזה שכסף – ממש לא מעניין אותו. אחד כזה יש לו כבר מלא דירות בת"א, שטחים בסביון ושלאחרונה רכש מספר איים בקריבים. רק ראש ממשלה כזה, לא יהיה מושחת. בשביל מה לו?!

בבחירות האחרונות לראשות העיר שמחתי על ההזדמנות להחליף את האדם שינהל את עירי בבחור צעיר, כריזמטי ושאפתן. "או, נקי כפיים"אמרתי לעצמי עידן אובמה הגיע בתזמון מושלם לשינוי. כן, אנחנו יכולים, לשנות את העולם ועוד כל מיני קלישאות כאלו ואחרות. בנוסף חיזקה את עמדתי העובדה שלפני כמה שנים ראש עירי נאשם במספר פרשות שחיתות, שמועות על הטרדות, איומים ומכירת מכרזים. אין לי ספק שמעמדו הכלכלי גם צמח משמעותית בשנים האחרונות... לעזאזל, כנראה שמשלמים טוב לראש עיר.
בהזדמנות הראשונה, בארוחת שישי, מיהרתי להביע את דעותי וציפתי לתמיכה מלאה מהורי, שחינכו אותי לנקיון כפיים, לשמירה על החוק ועל כבוד האדם. אך אבי מיהר להכריז כי השנה הוא בוחר באותו ראש עיר מושחת. “זה שגנב?!" התרעמתי, “זה שמכר ושיחד?”. אבי ניסה להרגיע אותי ולהסביר כי הוא יודע על כל מעלליו של האדון. “מה שמפחיד אותי זה מה שאני עוד לא יודע, על המועמדים האחרים". נקודה מעניינית בהנחה שאף אחד לא ממש חוקר את העבר שלך אם אתה לא מישהו או משהו.
הבנתי שאביף כמו הרבה אחרים, פשוט הרים ידיים, ושהוא מעדיף ראש עיר כזה שהוא יודע עליו הכל, לא משנה כמה זה גרוע. עצם הידיעה מרגיעה אותו. ככה זה, נהפכנו לעם פרנואידי עם השנים וככזה אנחנו פוחדים משינוי אמיתי. לנו אין אובמה וגם לא יהיה. תמיד נעדיף את אותם אנשים...ביבי, אולמרט, ברק, ציפי, פואד, חבר הכנסת ההוא, שרת הזה... אותם אנשים, בכסאות או תיקים שונים, בסגנונות שונים ותחת ססמאות שונות. לכל אחד מהם שק עצום של זבל על הגב. אם יבוא בחור חדש לשכונה, אחד כזה בלי שקים, כולנו נחשוש ממנו ישר וממה שהוא מסתיר.

אני מציע פתרון אחר מאבי. בוא נצביע למישהו עשיר!, כזה שאי אפשר לקנות – כי הוא ממש יקר. יותר מזה, אני אומר לעלות שת שכרם של חברי הכנסת מהכמה עשרות אלפים שהם עושים לכמה מיליונים. אולי ככה הם יפסיקו לחשוב על כסף ורווח אישי פוליטי כל הזמן ויתחילו אשכרה לעשות משהו. אני מבטיח שאם כל ח"כ ירוויח עשרה מליון שקל בשנה + צ'ופרים נכבדים על הישגים מדיניים, תוך שנה אנחנו בשלום על כל האויבים שלנו, מחזיקים בכיף דרכון אירופאי משודרג, נהנים מצמיחה כלכלית ואולי, אבל רק אולי, מסתובבים ברחובות בביטחה.

רעיון לפרסום אלטרנטיבי / אסף יוגב

דמוקרטיה רבותי / שני וייס

ילד בן 18 הולך לצבא ולא חוזר. נשמע כמו קלישאה. הקלישאה הישראלית שנמאס לי כבר לשמוע.
הכול נכון, אנחנו חייבים לתרום למדינה, אנחנו חיים בין אויבים, חובתנו היא להגן על עצמנו, גם במחיר של טובי בנינו..
אבל לי כבר נמאס לשמוע שהכול מסובך, שחייל אחד שווה 1500 מחבלים, שחייל אחד לא שווה 1500 מחבלים,
שצריך להקריב כאן כל כך הרבה בשביל לחיות, שלכל מטבע יש שני צדדים, נמאס לשמוע את המילה קונפליקט,
או להסתכל על חצי הכוס המלאה, נמאס כבר לסלוח, ולנסות להבין, נמאס לי מסטריאוטיפים, נמאס להיות פוליטיקלי קורקט,
נמאס לי להתנצל, להגיד "זה לא פשוט", להיות מפולגת, או להרגיש שעבדו עלי, נמאס לחיות בסכסוך עם מי לא ובעיקר עם עצמנו,
נמאס לי להתנצל שאני אשכנזייה, נמאס לי להתבייש מבית המשפט, מראש הממשלה, מחברי הכנסת, נמאס לי לראות חיילים,
נמאס לי להרגיש לא נעים על יד דתיים, נמאס לי לשיר בכיכר, נמאס לי לקרוא על עוד א', על עוד עניים, על זה שנגמרים המים,
ושאף פעם אין תקציב גם לחינוך, נמאס לי שחם פה, נמאס לי לנשום אוויר מזוהם, נמאס לי מדיאטות, נמאס לי שעוקפים אותי בתור,
נמאס לי כבר לעמוד בפקקים, נמאס לי מסרטן, נמאס לי לחזור על "יס ווי קן", נמאס לחיות לפי התרעות, נמאס לי לראות מחסומים,
נמאס לשמוע את אחמדיניג'אד והשטויות שלו, נמאס לי להשתיק מכחישי שואה, נמאס לראות גדר הפרדה שחוצה כפרים שלמים ולא רואה בעיניים,
נמאס לי לחשוב פעמיים לפני שאני אומרת ערבים, נמאס לי להתעלם מהקסאמים או מהחבר'ה שפונו בהתנתקות, נמאס לי לשלם על טעויות של אחרים,
נמאס לי משביתות, מלחמות, חטיפות, התנחלויות, פיצוצים, מחבלים, בובלילים, פרטנרים, שחיתויות, חקירות, ממשלות, ועדות, מפלגות, פרסומות, לוויות, טעויות.

נמאס לי שגלעד שליט שבוי בעזה כבר שנתיים וחצי ולא קורה כלום.
איך לכם עדיין לא נמאס?

חשפניות / אורי רומנו

יש לי חבר שמזמין חשפניות. הוא אומר שזה עדיף על VOD. זה לא איזה פטיש או משהו, הוא פשוט החליט לעשות ניסוי. התיאוריה
שלו היא שגם ככה הרוב הגדול של מה שאנחנו רואים זה בשביל כוסיות, אז למה לא להחליף את זה במנה מרוכזת ומציאותית יותר?
ההסבר הקבוע שלו הוא ”כמה פעמים אתה רואה איזו סדרה והדבר היחיד שעובר לך בראש זה ’וואי מה הייתי עושה לה עכשיו אם
היא הייתה פה?‘ הא?, אז אצלי היא פה, בלי כל העלילה הדבילית שמסביב“.
כששמעתי את זה פעם ראשונה אני מודה שהיה נראה לי כאילו יש בזה איזשהו הגיון. אבל בכל זאת, ”ויתרת על כל סוג אחר של
בידור?“ שאלתי. ”ברור שלא“, הוא ענה. ”אם אני שומע על איזה סרט טוב, או סדרה מעניינת, אז אני מוריד מהאינטרנט ורואה.
הרעיון הוא שאני אף פעם לא נתקע מול הטלוויזיה וסתם רואה מה שיש“. הוא החליט שאת הכסף שהוא היה משלם בשביל טלוויזיה
ל“תאגידים גדולים“ כביכול, הוא מעדיף לתת לחשפניות מסכנות ש“עובדות מאוד קשה ולא עושות הרבה כסף“. עם הזמן הוא היה
מתחיל גם להציע להם לשתות ולעשן וממש התיידד עם חלקן.
מהר מאוד הטענה שלו לגבי מי ראוי יותר לכספו התרחבה לתחומים אחרים. על כל דו“ח שהוא קיבל והחליט שלא מגיע לו הוא הזמין
חשפנית )בהתאם לגובה הדו“ח(. כשבעבודה אספו כסף ליום כיף הוא אמר שהוא לא יכול להגיע. כשהוא הוזמן לחתונה של הבן של
השכנה היה לו ”לחץ בעבודה“. מידי יום הוא היה מוצא משהו שהוא לא מוכן לשלם עליו יותר, ובדרך כלל הכסף שפתאום נשאר לו
בעקבות אותו קיצוץ היה מוצא את דרכו במהרה לאיזו ”סטודנטית“ מחבר העמים שרק משלימה הכנסה. פעם אחרונה שראיתי אותו
היתה לפני 4 30 שקל. חודשים. הוא התעצבן שחצי ליטר בירה זה כבר כמעט
אני לא שופט אותו, באמת. אני אפילו מאוד יכול להבין אותו. בגלל זה כל יום לפחות אני מזמין משהו ב – VOD. אני חייב להרגיש
שזה שווה את המחיר.

ציפי לבני / אורי רומנו

עד לפני תחילת מבצע ”עופרת יצוקה“, הבחירות האחרונות עדיין היו על בעיקרן על נושא השחיתות. הגורם המשמעותי ביותר
להתפטרותו של אולמרט היה חקירת המעטפות שקיבל ממשה טלנסקי ולחציו של אהוד ברק כי יתקימו פריימריז בקדימה. מה שלא
הצליחה לעשות מלחמת לבנון הקטאסטרופלית עשו המסה הקריטית של שלוש חקירות שחיתות שהתנהלו במקביל. באם מישהו
שכח, מדובר על מכירת הבית ברחוב כרמיה, פרשת בנק לאומי, וכמובן מעטפות הכסף. לרגע היה נדמה שסוף סוף השחיתות ואמות
המידה של הפוליטיקאים בישראל יעמדו במרכז הבחירות.
לאחר התפטרותו זכתה ציפי לבני בראשות המפלגה והמועמדות לראשות הממשלה. לבני נתפסה כמי שמביאה פוליטיקה אחרת,
נקייה. עובדת ציבור נטולת אינטרסים אישיים וחדורת אידיאולוגיה. לגבי האידיאולוגיה ניתן להתווכח )וגם מומלץ( אבל איש לא
הטיל ספק ביושר האישי שלה ובטוהר מידותיה. היא מעולם לא נחשדה בדבר ומעולם לא יצגה איזשהו אורח חיים ראוותני נוסח
ביבי, ברק או אולמרט ולא עסקנות פוליטית רדודה נוסח שאול מופז ומרכז הליכוד ממנו כביכול ברחה עם אריק שרון. למרות כל
זאת, שחיתות אינה רק פלילים או אורח חיים. יכולה להיות שחיתות אידיאולוגית וזו השחיתות של ציפי לבני. הדוגמא המובהקת
ביותר לדעתי היא התנהלותה של לבני לאחר דו“ח וינוגרד הראשון.
מסקנות הדו“ח פורסמו תקופה קצרה יחסית לאחר המלחמה. הטראומה הייתה עדיין טרייה, המחאה הציבורית הייתה בעיצומה
וכמובן שאחוזי התמיכה באולמרט היו בשפל. נמתחה ביקורת חריפה מאוד על תפקוד ראש הממשלה ואפילו נרמז על ביקורת
קיצונית יותר שתפורט בדו“ח השני אשר יעסוק בעיקר בממשלה. לבני החליטה כי אולמרט כשל בתפקודו ואינו ראוי לכהן כראש
ממשלה, אך מה שעשתה לאחר מכן הוא הצביעות, האופורטוניזם והשחיתות עליה אני מדבר. הצהרתה כי מן הראוי שאולמרט יתפטר
לא מנעה ממנה להישאר ולתפקד כשרת החוץ. כלומר הוא צריך לעזוב, אבל אם לא אז גם היא נשארת. הוא לא יכול לשמש כראש
ממשלה אבל היא יכולה לעבוד תחתיו ללא בעיה. לבני רצתה לזכות בנקודות וההערכה בצייבור בתור מי שקוראת לשלטון תקין, אבל
לא הסכימה לשלם את המחיר שהיא דרשה מאחרים.
באיזו קלות ועם איזו תנופה ציבורית הייתה יכולה לפרוש, להפיל את הממשלה ולהתמודד כמישהי בעלת עקרונות שלא מפחדת
להסתכן ולא מעוניינת אך ורק לשמור על כסאה ומשרתה. היא לא עשתה את זה מכיוון שהיא ידעה שבסופו של דבר לא יעירכו את
מי שפרש בשביל העקרונות, אלא את מי שאולי תהיה חתומה על איזה הסכם הפסקת אש בינלאומית עם טקס מצולם היטב. זה זכותה
ואין בזה שום עברה, אבל גם לא יושר אישי.
בנוסף, אם בפוליטיקה נקייה עסקינן, חשוב לזכור שקדימה זה לא רק לבני. קדימה זה צחי הנגבי, חיים רמון, רוחמה אברהם אלי
אפללו ועוד רבים וטובים. אין ספק, פוליטיקה גם חדשה וגם נקייה.

Deconstructing Bibi

אני מודה, אני מאוד מפחד מהמחשבה שביבי יהיה שוב ראש ממשלה. ואם מבקשים ממני לכתוב טקסט שיודפס ויחולק אחר כך
באלפי עותקים, נראה לי שזו תהיה הזדמנות טובה להגיד כמה מילים בנושא.
למה ביבי רוצה להיות ראש ממשלה, שוב? בתחום המדיני הוא מודע לכך שאף אחד מהמהלכים והצעדים שהוא מתכנן )שהם למעשה
לא לעשות כלום(, לא יעבדו כשהוא יצטרך לתמרן בין בני בגין ואביגדור ליברמן לאובמה וסרקוזי. הוא זוכר טוב מאוד מה קרה לו
בעקבות הסכם חברון והסכם וואי – הקדמת הבחירות ואיבוד השלטון. הוא לא יפעל בעזה יותר משפועלים כעת אולמרט וברק והוא
בטח לא יפנה יותר מאחזים לא חוקיים מהם. אז בהנחה שהוא לא הולך לנסות לקדם הסכם, נסיגה חד צדדית או כל רעיון אחר, יצירת
שינוי בתחום המדיני היא לא הסיבה שביבי רץ לראשות הממשלה. בתחום הכלכלי, העולם כולו שרוי במשבר הגדול ביותר מאז שנות
השפל ואף ראש ממשלה חדש לא יצליח לרשום לזכותו הישג בטווח הקצר )שזה הטווח היחיד הקיים בישראל(. מה עוד שהמשבר הזה
מסמל את התמוטטות כל הערכים בהם הוא דוגל ואותם הוא מקדם מאז נכנס לפוליטיקה ובעיקר כשר אוצר. אז אני חושב שגם את
התחום הכלכלי אפשר לפסול בתור הסיבה שביבי רץ.
לגבי חינוך, בריאות, רווחה ושאר נושאים שספק אם הוא זוכר שקיימים, אני מאמין שלא דרושה הוכחה.
בפן האישי, ביבי כבר נכווה קשות בעקבות ניצול סמכויותיו לטובתו האישית. הוא נחקר על פרשת בר-און חברון, פרשת המתנות,
פרשת עמדי ועוד. ניתן לשאר גם שישנן פרשיות שעוד בכלל לא התגלו. ספק אם הוא ירצה להוסיף להן חדשות. למרות זאת, אפשר
להגיד בוודאות, שמשכורתו כראש ממשלה תהיה קטנה משמעותית מכל משכורת אחרת שתוצא לו במגזר הפרטי. הוא לא מכין את
עצמו לקראת משרה בכירה אצל האחים עופר שדורשת שתי קדנצות לפחות ברזומה. הוא גם כבר היה שם. הוא יעץ לחברות, נתן
הרצאות, כתב ספרים ומה לא. לעשות כסף זה לא מה שמעניין אותו עכשיו.
אז מה כן? למה הוא כל כך רוצה להיות ראש ממשלה? למה כבר כמעט עשרים שנה אנחנו רואים אותו לסירוגין על מסכינו. לפעמים
מאופר רגוע ורהוט, לפעמים מזיע בפאניקה ומגמגם, לפעמים עם כוכבת ילדים אצל הדן שילון התורן, לפעמים עם 20 מאבטחים
שמקיפים את ילדיו בסנטרל פארק. למה הוא כל כך אוהב את זה?
כי ראש הממשלה מקבל המון תשומת לב. אני יודע, זה נשמע פשטני ואינפנטילי אפילו. אבל זו האמת המרה. הוא אוהב להתקבל
בכבוד של מלכים אצל הארגונים היהודים בארה“ב. לקבל את הטקס המלא בארמון האליזה, למרות שהוא יודע שכולם, מנשיא צרפת
ועד לאחרון החיילים במשמר מתחלחלים בשקט. לקבל את הכמות המקסימלית של מאבטחים, ולא רק מה שמוקצה לראש אופוזיציה.
לקבל את זמן השידור הארוך הראוי לרם שבתפקידים והכותרת שבתחתית המסך שבאה בהתאם.
אני בטוח שיש עוד המון דברים קטנים שביבי מאוד אוהב כראש ממשלה שאני בכלל לא מכיר )אולי יש לך כל ערב שוקולד על
הכרית?(, מעניין אם הם שווים הזנחה של כל שאר הדברים שאיתם צריך להתעסק ראש ממשלה בישראל.

פקח יקר / אורי רומנו

לפני כשנה קראתי ידיעה על תושב תל אביב אשר החנה את רכבו כחוק באזור כחול-לבן. באמצע היום שם לב שעל שמשת מכוניתו
מחכה לו דו“ח על חנייה באדום-לבן. בהתחלה לא הבין את אשר התרחש, עד ששם לב, כי בתחילת הרחוב עובדי עירייה צובעים
את שולי הכביש ומשנים את היתר החניה לאדום-לבן. אני אחזור על זה לרגע מכיוון שזה באמת בלתי נתפס. בעל הרכב קיבל דו“ח
על סמך עבירה עתידית שהוא יבצע שלא בשליטתו. כמובן שבהיותו תשוב תל אביב למוד חוויות אבסורדיות שכאלה, הוא שלף את
מצלמתו, תיעד את האירוע ושלח את הכל במקביל לעירייה ולאתר Ynet. הדו“ח לבסוף בוטל כפי שניתן לתאר, אך נשארת השאלה –
בכמה הזדמנויות שונות המדינה גונבת מאיתנו כסף?
אני לא מתכוון לתעריפים יקרים או ניהול כושל, אלא עובדי ציבור, אזרחים מן השורה המנצלים את כולנו מאיזו סיבה לא ברורה.
אותו פקח אשר רשם את הדו“ח לא יקבל אישית את עלות הקנס, ואני יכול לנחש שלא חשובים לו עד כדי כך רווחיה של עיריית תל
אביב. הסיבה ההגיונית היחידה העולה לי לראש היא כי הוא מתוגמל על פי מספר דו“חות. גם במקרה כזה אין לי ספק שאם היה רוצה
היה מוצא אינספור בעלי האמרים אשר חונים לגמרי על המדרכה וראויים לקנס יותר מאותו נהג שחנה בכחול לבן מתחת לבית.
אז האם מדובר פשוט בזלזול או אפילו ברשעות אמיתית של אותו פקח כלפי תושבי העיר? איך אחרת ניתן להסביר ענישה של אדם
שבוודאות לא עבר על שום חוק, ולו המוניציפאלי המטופש ביותר.
אני חושב שעדיף לא להרחיב בדוגמאות אחרות של ניצול לרעה של סמכות )מי ישמע.. פקח( ולהשאיר מקום לדמיון שלכם.

מציאות נושכת / אורי רומנו

נדמה שכבר הכל נאמר ונכתב על תוכניות הריאלטי. אבל לפני שהטרנד הנוכחי של התנגחות בהם נעלם, יש עוד דבר אחד שחשוב
לשאול, לפחות בהקשר הנוכחי. האם ללבות שנאה בשביל רייטינג זה שחיתות?
תוכניות הריאלטי כבר לא מוכרות לנו סקס, השפלה )תחת השם המבריק ”רגעים אנושיים“( או סתם צחוקים ושטויות, אלא שנאה.
תקראו לזה פילוג, קיטוב, מחנאות או איך שתרצו. בסופו של דבר, כל אחד, ובהחלט גם אני, בוחר את הדמות )לא האדם האמיתי כמו
שנדמה לנו( אשר איתו הוא מזדהה ומאחוריו הוא ממקם את עצמו. בדרך כלל זה היה לגיטימי ואפילו חלק חיובי מהתוכנית, אבל
כשכל דמות מייצת את הקלישאה האולטימטיבית של החלק שלה בחברה, הבחירה הזאת נהיית בעייתית ומעוותת.
בתוכנית אחת, הבחירה צומצמה לבין אשכנזייה מירושלים )רמז לאליטות הישנות( למזרחי מהדרום. בין מישהי שהרטוריקה שלה
מתפרשת כהתנשאות למישהו שיכולת ההתבטאות שלו היא... אני אפילו לא יודע איך לתאר את זה. בתוכנית אחרת, עדכנית יותר,
החליטו שזה לא היה קיצוני מספיק, אז שמו מתנחל מג“בניק מול ערבייה. למרות שלצערם של המפיקים, את רגעי השיא של העימות
הזה הם כבר לא יכלו לסחוט יותר. נכון, ערוץ 2 10 הם חברות מסחריות לכל דבר ומטרתם היא עשיית כסף בלבד. אבל אם הם כל ו –
כך אוהבים להצטייר כבעלי אחריות חברתית אז שינסו למצוא מקור אחר לרייטינג וסכסוכים בין המתמודדים. האנשים הנבחרים
בקפידה מתוך אלפי מועמדים והסיטואציות אליהן הם ”נקלעים“ מכוונים בינתיים בעיקר לכיוון אחד – עימותים בין קבוצות בחברה.
זה לא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כמו שהם אוהבים להגיד, אלא להוסיף שמן למדורה. למדורת השבט.
אומנם אי אפשר להשוות בין תוכנית ריאלטי בעייתית לגניבה פיזית של כספי ציבור או מינוי לא חוקי, אבל כשבסוף עונה כל אחד
במדינה מיקם את עצמו באחד משני מחנות יריבים, אני בטוח שעוד נראה את התוצאות השליליות מאוד של זה. בסופו של דבר, כל
המעשים האלה מונעים מאותם גורמים – תאוות בצע ואדישות כלפי ההשלכות. רק היישום שונה. וחוקי.

זה לא סקורסזה / אורי רומנו

לא משנה כמה נרצה, בהיבט אחד חשוב מאוד, לעולם לא נוכל להיות כמו אמריקה. אני יודע שזה בטח ישמע סופר פלצני להגיד את
זה, אבל סתם להעתיק כל מה שנראה לנו שעובד באמריקה לא בהכרח יעבוד כאן. אני לא מתכוון לתוכניות רילאטי, טרנדים של אוכל
או אופנה או שיח פוליטיקלי קורקט שאנחנו אוהבים לחשוב שרלוונטי לגבינו. אני מתכוון לכלכלה. אנחנו לא יכולים להיות שוק
חופשי כמו באמריקה כי כל דבר שיהיה פתוח לתחרות בארץ, יקבע מראש בין כמה משפחות בודדות שגם ככה שולטות בכל המדינה.
בניגוד לארה“ב, שבה יש מאות מיליונרים ומיליארדים השולטים באלפי חברות המתחרות זו בזו, לנו יש 15 משפחות, פחות או יותר,
שכבר מזמן סגרו ביניהם מי אחראי על מה פה בשכונה. הצרה היא שפיסת המידע השחוקה הזו מובילה לבעיה יותר גדולה. כל עובד
ציבור, ובמיוחד הבכירים שבהם, יודע שברגע שהוא יסיים את תפקידו ויצא לשוק הפרטי הוא יעבוד בשביל אחת מאותן המשפחות.
מאלוף פיקוד מרכז לראש אגף תקציבים באוצר, אף אחד לא ירצה לעשות משהו שירגיז מישהו מאותן משפחות. פשוט מאוד כי
מחר הם יהיה הבוסים החדשים שלו. הדרך מפה למכרזים מכורים, הוצאות מגוחכות ומיותרות של המדינה לטובת אותן משפחות
ועוד עשרות דוגמאות לפגיעה באינטרס הציבורי היא קצרה מאוד ונעשתה כבר מזמן. אז הגענו למסקנה ששוק חופשי לא הולך פה
כמו שתכננו, כי כמו שטל פרידמן היה אומר, ”פה זה קטן. זה לא סקורסזה“. אבל גם לפני 40 שנה, כשכל חברה בארץ כמעט הייתה
בניהול ממשלתי מפא“יניקי הייתה בדיוק אותה מידה של שחיתות.
נדמה שהמסקנה היא ציטוט אחר, הפעם של יצחק בן אהרון - ”צריך להחליף את העם“.

שאיפות / אורי רומנו

יש דבר אחד ש מעולם לא הבנתי בכל הנוגע לשחיתות בישראל. איך מישהו מוכן להסתכן בהרשעה פלילית ואפילו במאסר בכדי
להתמנות למנהל מחלקת תפאורה בעיריית רעננה, ראש מחלקת גינון במועצה אזורית אשכול, או אחראי תברואה ואיכ“ס )כן, זה
השם האמיתי( בעמק יזרעאל. אני כמובן לא מזלזל באף אחד מהתפקידים הללו או באנשים העוסקים בהם ובוודאי לא טוען שהם
מושחתים. אבל קשה לי לתאר שזה היה חלומו הרטוב של המינוי הפוליטי שיושב שם או בתפקיד אחר בסגנון. כשאנשים כמו עוזי כהן
או צחי הנגבי מתהדרים בכמות החברים שהצליחו להציב במשרות ציבוריות שונות ומשונות, אני לא יכול שלא לתהות, מי בדיוק רצה
להתמנות לזה. הסיכוי שאותו חבר מרכז הליכוד, או בן דודו המובטל, חלם מגיל צעיר להיות אחראי על השילוט או רישוי העסקים
באיזו מועצה מקומית הוא, אם להתנסח בעדינות, שואף לאפס. אז נכון, לא כולנו עוסקים במהלך חיינו באיזו עבודה חלומית עם
משכורת של 20 אלף ₪ בחודש, ונכון, מישהו צריך למלא את התפקידים האלה. אבל איך ישנם כל כך הרבה אנשים שהשאיפה
שלהם היא כל עבודה שתאפשר להם לעשות ולחשוב עד כמה מעט שניתן. ובהתאם, מדי כל כמה חודשים אנו שומעים על איזו
חברה ממשלתית שחצי מההנהלה שלה הם בני אותה משפחה )ברוכת הילדים כמובן( ולא מצליחים להבין למה ההפרטה לא עובדת
בישראל, למה לכל כך הרבה עיריות ומועצות מקומיות יש כאלו גירעונות ולמה שום דבר לא מתפקד כמו שצריך בקומבינה הזאת
שנקראת ישראל.
ההסבר הכי פשוט והגיוני לכמות האנשים החושקים באותן משרות מתחלק לשניים. א. התפקידים הציבוריים הנדחים האלה הם לרוב
בעלי משכורות עתק שלא מפוכחות על ידי שום גורם, או שהגורם המפקח הוא הגיס של בעל התפקיד. ו-ב. המשרות האלו מאפשרות
להם להמשיך ולהעניק משרות דומות לחבריהם. מה שמעניק להם כוח והשפעה רבה. תמיד יש מישהו שיהיה זקוק לאיזושהי עבודה,
ותמיד יהיה לו דוד בעמדה יותר בכירה שישמח להחזיר לך על זה טובה. ואין דבר יותר חזק בארץ ממישהו שחייב לך טובה.

תלמדו מעופר / אורי רומנו

ב – 1977 נחשד שר הבינוי והשיכון אברהם עופר במעשי שחיתות בחברת ”שיכון עובדים“. עקב הלחץ הציבורי והמבוכה הרבה,
החליט השר לנסוע לחוף תל ברוך שם התאבד במכוניתו על ידי ירייה בראשו. 30 שנה אחרי, הואשם שר האוצר אברהם הירשזון
בקבלת מזוודות מלאות בכסף אשר חלקו היה מיועד לעמותה העוסקת בהנצחת השואה. עקב הלחץ הציבורי והמבוכה הרבה עבר שר
האוצר מתפקידו לשר ללא תיק. בלי תפקיד, אבל עם משכורת.
מבלי להישמע קלישאתי מדי, אי אפשר שלא לתהות מה השתנה בשלושת העשורים האחרונים, ששינה את תגובתו של שליח הציבור
הממוצע להאשמות שחיתות. מפאניקה והתאבדות לפרישה נוחה ומרופדת לווילה ברמת אביב ג‘, כולל משכורת, והמתנה שקטה
עד שכל ההאשמות יתמוססו לכדי ידיעה זניחה בעמוד האחרון של העיתון והחזרה לחיים הפוליטיים תיסלל מחדש. אומרים שכמות
מקרי השחיתות, הדילים, הקומבינות והנפוטיזם לא השתנתה מקום המדינה, וככל הנראה זה גם נכון. מה שהשתנה הוא תגובת
הציבור לאותם מקרים ותגובת הפוליטיקאים לתגובת הציבור. בכדי להיות באמת מוקע על ידי העיתונות והקהל, פוליטיקאי בימנו
צריך להיות מואשם לפחות בגניבה פיזית של ארנק מניצולת שואה עיוורת או מואשם בחמישה ומעלה מקרי שחיתות במקביל. כל דבר
פחות כבר לא ראוי להתייחסות תקשורתית. זה קטן עלינו.
גם ביבי וגם ברק נחקרו פעמים רבות במשטרה על חשדות כאלה ואחרים במהלך הקריירה הפוליטית שלהם. הם כמובן לא הורשעו
בדבר וגם מכתבי האישום הם הצליחו להתחמק, אבל אף אחד לא יטען שאולי יש פגם במועמדים לראשות הממשלה שבילו יותר
זמן במשרדי יאח“ה בבת-ים ממשרד ראש הממשלה בירושלים. לא יהיה מופרך לשער גם, שבשביל ישראלים רבים, הניקיון הציבורי
כביכול שמשדרת ציפי לבני, אפילו מסמל איזושהי תמימות פוליטית. אם היא לא מושחתת אולי היא לא יודעת איך הדברים עובדים?
האם אפשר לסמוך על מישהי כזו כראש ממשלה? על אריק שרון אפשר היה לסמוך. הוא היה מיומן בשחיתות. הוא מעולם לא עשה
ולא ידע דבר, את כל חייו הכלכליים מסתבר, ניהלו בניו. גם העובדה שהוא אינו יכול לשמש כשר ביטחון לא מנעה ממנו לשמש כראש
ממשלה. ולו הוא היה מתעורר מחר ורץ בבחירות הכלליות, הוא היה זוכה לרוב הגדול ביותר בהיסטוריה. תשאלו כל מינה צמח.
כמובן שגם הרשעה בפלילים לא מונעת מאיש בישראל להתמודד על תפקיד ציבורי. כל אחד מוזמן לבצע כל פשע שהוא מעוניין,
לרצות את עונשו, להשתחרר, ולהתמנות למחרת לכל תפקיד בו יחפוץ. חוץ ממקרים של עבירות שיש עמם קלון. אז צריך לחכות כמה
שנים. ממש מדינת משטרה אנחנו. אבל כל זה לא משנה, כי פוליטיקאים מושחתים תמיד ימצאו דרך להתמודד כל עוד אנחנו נמשיך
להצביע בשבילם. רוב הישראלים יתלוננו כל השנה ובסופו של דבר יצביעו עבור מי שיבטיח לא לחלק את ירושלים. שלום חנוך אמר
את זה הכי טוב, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם. לא צריך לצאת להפגנות ענק, פשוט להפסיק להצביע לאנשים שאנחנו יודעים
שהם מושחתים. והם יודעים שאנחנו יודעים.
אני לא מבקש מנבחרי הציבור שלנו לחתוך את הורידים כל פעם שמועלה נגדם איזה חשד )למרות שאני לא אעצור אותם(. גם לא
לשלול את זכות הבחירה לכל עבריין )כמו שנהוג בארה“ב(. אני רק מציע לכל העסקנים המדושנים שבקושי נדחסים לכיסאות העור
של מליאת הכנסת – אם נתפסתם, לכו. תערכו הרצאות, תייעצו לחברות ביטחון, תעשו לביתכם, אבל אל תמשיכו לחזור כל בחירות
מחדש ולהיות האופציה היחידה שלנו.
עם כל שאר הח“כים שחשבו שזה קל יותר מלהיות נגד בצבא נתמודד אחר כך.

תמונה - אורי רומנו

הפרטה - רוני אילת

תמונות - מאיה בריל

הלך רוח / יעל ארליך

חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש
חת אני לא מוש

סירחון / יעל ארליך

1. הסירחון שעולה ממבצע עופרת יצוקה מריח כמו צחנת בחירות.
נכון, זה מבצע "צודק" ורלוונטי שבא לסיים את סיבלם המתמשך של יושבי הנגב המערבי, אבל במשך 8 השנים האחרונות, בהפ הם ספגו קאסם אחרי קאסם איש לא נקף אצבע ודווקא עכשיו שענן הבחירות הקרובות מרחף עלינו החליטו אולמרט, ליבני ושר הביטחון המהולל אהוד ברק, לצאת למלחמה כי אם או בלי פלולה הוא קודם כל רמטכ"ל, זה שלא יכול להוכיח כמה גדולות הבייצים שלו בלי להרוג כמה ערבים. הרי זה לא מספיק שיש לו ידע בטיחוני, אורך רוח או כישורים מנהיגיים כאלה ואחרים, בשביל להיות ראש הממשלה הבא צריך להפעיל את כל התותחים. מה שברק לא מבין זה שגם אם יגייס את כל הארטילריה הכבדה ביותר לצידו ביבי יזכה בבחירות.

2. הסירחון שעולה מאסופת המועמדים לכנסת ישראל לבחירות 2009 רקוב מהיסוד.
הראשונה היא ליבני, לכאורה הדמות נקיית הכפיים, זו שהסם המשכר שמודף ממזגני המשכן עוד לא השפיע עליה אך הרשימה שבראשה היא עומדת מורכבת מקומץ נבלות מנוסות כמו צחי הנגבי ואחרים. אחריה, אהוד ברק שר הבטחון המהולל שבזכות עופרת יצוקה יגזור עוד כמה קופונים אך די לראות את דירתו באחת הקומות הגבוהות במגדלי אקירוב ואת יחסו המזלזל למי שלא יכול לממן דירה כזאת,(זוכרים את ההתנצלות הפומבית), בשביל להבין את מי ואת מה הוא מייצג.
אחרון חביב הוא בינימין נתניהו, ראש הממשלה הבא, שהיריעה קצרה מלהכיל את כל התועבות שידו נטלה בהן חלק, אך לא מונעת מאזרחי המדינה להצביע עבורו.

שחיתות זה יופי / דור ברק

יופי הוא תכונה של אובייקט שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. על פי רוב היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים. ואכן, איך אפשר שלא להסתכל על דמותה של החברה הישראלית כאובייקט שמרגיש נעים ומושך? יש לנו צבא חזק, צבא שמגן על תושבי שדרות מפני קסאמים אבל ממשלה שלא מגנה עליהם מפני אבטלה, וזה וואחאד איזון. אם תשאל כל תושב שם מה הבעיה הכי קשה אצלו הוא לא יגיד קסאמים, הוא יגיד שאין לו כסף לאכול, ואין פרנסה. לזה קשה לדאוג, אבל אפשר לדאוג לכך שארבעה מיליארד שקלים שאפשר היה להשקיע באיזור בחינוך ותעסוקה יועברו למטרה אחרת: שיטוח עזה. בוא נראה להם מי אנחנו וכמה שאנחנו דואגים לתושבים שלנו. בוא ניצור עוד משפחות שסועות ברצועה המקוללת הזאת ונגדל עוד דור של שאהידים, אבל בוא נעשה אותו זועם יותר. כזה שיתפוצץ לנו בפרצוף בזמן הקרוב כי אין לו יותר מה להפסיד, ולא שהיה לו קודם. אז כשמסתכלים על זה ככה זה מרגיש נורא מאוזן, סימטרי כמעט. מרוב המבוכה מכך שכל קסאם כמעט נופל בשטח פתוח המצאנו לנו את נפגעי החרדה. 1200 הרוגים ואלפים רבים של פצועים בצד שלהם לעומת 20 הרוגים ואלף פצועים אצלנו, כמעט סימטרי לא? אתם לא מרגישים את היופי? גם לא ש-999 מתוך האלף האלה בעצם כולה נכנסו לפאניקה? ממתי מישהו סופר היסטריה ומגדיר אותה כפציעה שוות ערך לפציעות פיזיות, מוחשיות בצד בשני? לא מריח לכם כמו פרופגנדה עלובה בשקל תשעים שמריצים עלינו כדי שלא נרגיש לא נעים? חשבתם כמה נפגעי חרדה יש אצל הפלסטינים? כמה מיליונים שם חיים בגיהנום מתמשך שהפך עכשיו לארמגדון מוחלט? חס וחלילה. אצלהם אין ערך לחיי אדם הרי, הם משתמשים בילדים כמגן אנושי, אין להם רגשות, הם רוצים להרוג אותנו, לגרש אותנו מפה. לגרש כמו שאנחנו גירשנו אותם. אלימות מתחילה מבחוץ, עוברת פנימה ויוצאת החוצה מחוזקת ומנומקת. העם שלנו נרדף מאז הקונספציה שלו בערך ונשבר לנו לספוג את זה. למרות הכל אנחנו צריכים להיות ערים לזה, להבין את המשמעות של זה ולפעול בהתאם. הדוקטור הזה משיבא שהרגנו לנו 3 בנות ופצענו עוד 2 קשה, הבכי שלו בקו הטלפון גמר אותי. יש שם מלא משפחות שאיבדו הכל. איך אפשר להחלים מדבר כזה? איך אנחנו בתור עם שעבר שואה ורדיפות לא מצליח להפנים שאנחנו פועלים בשיטת הילד המוכה שהופך לאב מכה. סגרנו אותם בכלא הכי גדול בעולם ונתנו להם לתסוס. התסיסה הזאת מתפוצצת ואין מה לעשות נגדה, עד שלא נגיע להסכם מדיני, עד שלא נדבר נמשיך לחיות פה במציאות מסוייטת, אבל כזו שיש בה איזון. אנחנו פגועי חרדה, לא? בוא נגרום גם להם לפחד.

אני לא מושחת / דור ברק

אני לא מושחת, אני ישראלי. קומבינה היא השם האמצעי שלי, עיגול פינות הוא שם בית הספר היסודי בו למדתי, טוב, כמעט למדתי, את לוח הכפל. סתימת פיות הוא הגדוד בו שירתתי בצבא ופרוטקציה היא הדודה שסידרה לי את הג’וב בעיריה. מה זה בכלל שחיתות? אני גנבתי משהו? רצחתי? אנסתי את עוזרת הבית הדרפורית שאירגנתי ב-15 ש”ח לשעה כולל נסיעות? אני לא מרוויח מאה אלף שקל בחודש, צריך לחסוך ולא משנה מה יגידו לך - קשרים זה הכל בחיים, אז אל תקרא לזה שחיתות, ישראל זה קומביניסטן, תמיד היתה, תמיד תהיה. גם השטויות על תל אביב כעיר שקמה לה מן החולות לא היו ולא נבראו. עשרות כפרים הורדנו בריסטארט ההוא. מדבר ריק זה לא בדיוק מה שהיה שם. ועכשיו בעזה, גם לזה בטח תרצה לקרוא שחיתות. מה, הם לא יורים עלינו 8 שנים את הקסאמים שלהם? לנו אין נפגעי חרדה? תאמין לי, בתי הספר שאנחנו מורידים להם זה כלום בהשוואה להיסטריות המפרכסות בשדרות. אבל עזוב אותך, השחיתות מתחילה בתוכנו אז לך חפש ת’חברים שלך ואני באמת מתכוון לזה.

תמונות - חגי סוויסה

תמונות - מאיה בריל

אנשים יפים - טלי לוין

תמונות - ליעד וינקלר ועידית גוטמן

תמונות - ליעד וינקלר