מחשבות על מלחמה / אסף יוגב

אוי... זה שוב מתחיל... איזה פחד!
ממש לא מתאים לי צו שמונה. זה לא עשה לי טוב במלחמה האחרונה. ממש לא.
בקיץ 2006 גרתי עם חברה שלי בבית הורי. הפלאפון שלי צילצל בארבע לפנות בוקר. מספר חסוי. שיט.
אני מעיר בעדינות ובנשיקות את חברה שלי ומספר לה שעוד שעתיים אני צריך להיות בנקודת איסוף, צריך להתחיל לחמש את הטנקים. את אותן דקות מותחות של לפנות בוקר אני לא אשכח לעולם, אפילו יותר משלושת השבועות הקשים שהגיעה בעיקבותיו. הרגשות באותו בוקר היו מעורבים: פחד, התרגשות, ציונות, דאגה לחברי שכבר גויסו, עצב ואפילו קצת שימחה – מהסוג של "הגיע הזמן שיקראו לכולנו לזיין אותם - עד הסוף".
בעודי ממלא את התיק הצבאי שלי בבגדים חמים, סיגריות, כלי גילוח, איפוד וממתקים, לא יכולתי שלא לחשוב על הסיפורים של אבא שלי על המלחמות בהן הוא השתתף. כמה מוטיבציה ונכונות הייתה להם, כמה כולם נלחמו בשביל ערכים, בשביל המדינה, בשביל העם הזה. כמה חונכתי לאהוב כל פרח, אבן ושביל במדינה הזאת.
מדינת ישראל נמצאת במלחמה בממוצע כל 6 שנים וניראה שהממוצא יורד בשנים האחרונות .וככה התחילה המלחמה הראשונה שלי בסטטיסטיקה (כניראה מתוך שלוש, או ארבע). והינה, רק שלוש שנים אחרי, שוב אני מוצא עצמי בסיטואציה דומה, בוהה שעות במסך הטלויזה, מזפזפ ללא הרף בין ערוצי החדשות בעולם ונחרד לגלות שאישרו צוי שמונה לעשרות אלפי מילואימניקים.
אני מודה, הפעם המחשבה הראשונה שלי הייתה "איך אני יוצא מזה" או "את מי צריך לשחד כדי לקבל איזה פטור". זה מזעזע, אני יודע, אבל מאז המלחמה האחרונה אני מרגיש לבד במערכה. אני וקומץ של פריירים שעדין רצים אלי קרב ומשאירים את כל מה שחשוב להם באמת, בבית.
הרוב הגדול של חברי כבר לא משרתים במילואים, חלקם מעולם לא התגייסו, חלקם נפצעו במלחמה האחרונה וחלקם שיקרו את דרכם אחוצה בדרך זו או אחרת. נישארנו רק אני וחבר אחד (ששוקם מהלם קרב לאחרונה).
כולם אומרים לי: “מה הבעיה לצאת אחי!?” ומתחילים להפיל עלי שלל רעיונות יצרתיים לצאת מהבאלגן:
"תבוא עם באנג לצו הבא ותגיד שאתה רוצה להתגייס למילואים אבל רק אם אתה יכול לשפצ"ר אותו לאפוד",
"תגיד שחמישה גברים ניסו לאנוס אותך באוהל של שפת הכנרת", “תגיד שהיית עם זונה ונקרע הקונדום ושיש חשש שאולי תפסת משהו...”. נשמע מאוד פטתי אבל כל אלו ועוד הן דרכים שעבדו לחברי שביקשו להשתחרר מהסיוט הזה שניקרא צו 8. לצערי אף אחד מהם – לא בשבילי, רק כיוון שאני פשוט לא יודע לשקר.
אז איך אני יוצא מזה?! אולי עם איזה צ'ק שמנמן למ"פ?, כרטיס זוגי פתוח לאירופה לקצינת קישור? אולי אבא שלי מכיר את המח"ט?! כנראה שאני לא אצא מזה, אולי בכל זאת דבק בי ערך או שניים.

אז למה בעצם ירדה לנו המוטיבציה כל כך? האם זה כיוון שהפסקנו לאהוב את הארץ הזאת כל כך? האם סוף סוף גילינו שאנחנו לא כזה "עם נבחר"? ואולי זה בכלל כי לא נותר כל כך על מה להילחם.

אני ממשיך לבהות בטלויזיה, מראים כתבה על מילואימניקים, כולם כמוני: לא מגולחים, מרושלים, נשואים ואבות צעירים, סטודנטים, קריירסטים, בחורים עם שאיפות, עם תוכנית. באופן מפתיע ובשונה ממני כולם מחוייכים, חדורי מוטיבציה, רוצים להילחם, מאמינים בסיבה, מאמינים בחברים שלהם ובשליחות. כמו אבא שלי מפעם.
אני חושב שגם הפעם, אם הפלאפון יצלצל, בשניה אחת קצרה, כמו כמופעל בקוד סודי, אתחזק.